פוסט מועדף

ההסכמים של העדה החרדית וועד הישיבות עם הצבא

הרבנים וראשי הישיבות התחייבו: לא להוציא מהישיבה בחורים שמתנדבים לצבא, לא לקבל "בעלי תשובה", וביקורת אישית קפדנית על תלמידי ה...

יום חמישי, 21 במאי 2015

"מילים כואבות" על הנלחמים למען "גזירת הגיוס" תשל"ח.

הימים ימי ראשית ישיבת מפלגת אגודת ישראל בקואליציית בגין, המפלגות החרדיות חתמו על הסכמי קואליציה, ולקנאים היו טענות הן על עצם החתימה, הן על תוכן ההסכם, והן על "אי ביצועו" בהמשך, ר' ישראל שפיגל כותב מאמר נוקב על התנהלותם.

בהתחלה תמלול (ייתכנו שיבושים קלים) בהמשך צילום המאמר

מלים כואבות

היינו זקוקים להרבה סיעתא־דשמיא לסיום טוב של ענין גיוס הבנות, אף שהשלב ה״מדיני״ כבר נסתיים בצורה מתקבלת על הדעת. ההערכה נתנה, כי לאחר שמקטרגי החוק מקרב החילוניים והשמאל הוריקו כבר מצבורים רבים של נשק, בתוכו נשק חלוד ומורעל, - יוכל הרוב המעונין לסיים את הדיון להגשים את רצונו, אך כאמור צריך הרבה סייעתא־דשמיא שאכן חפצנו יוגשם ויצליח.

אלא שעד שאנו נתונים לאותו מבול של חצי־רעל מושחזים הקולעים אלינו, פוגעים בתוך לבותינו, מכוונים לעייפנו ולייגענו, מיועדים להכפיש כבודנו בעפר ולהופכנו נושא לשימצא ושיסוי בכל המדינה כולה, — נשלחים אלינו חצים מכאיבים גס מכיוון אחר, מכאלה שחושבים עצמם מיועדים מששת־ימי־בראשית לשמש מבקרי־על, מוסמכים לחטט בנו ובמעשינו, לבלוש אחרינו ולהציגנו כל העת על ׳׳תקן״ של חשודים, בלתי־אמינים, כמי שרק פינכת העולם־הזה לנגד עינינו, שמוכנים למכור הכל בנזיד־עדשים. אנשים אלה אינם חושבים בכלל שתחילה עליהם להוכיח את עצמם, מי הם, מה מעשיהם, מה תרומתם שלהם לביצור בנינה של היהדות הנאמנה העושה מזה עשרות בשנים מאמצים אדירים להתמקם כאן, להתבסס כאן, להניח יסודות בריאים ואיתנים שלא יוכלו להימוט ברוחות המצויות והלא־מצויות שמחוללים מזיקים שונים, משמאל ומימין של החברה החילונית, שכל שאיפתם היא לחבל בכרם בית ישראל ולא להניח לו.

״מה אתם רוצים?״ — זו שאלה שעולה מיד על שפתי רבים מאתנו משאנו נתקלים ברחובות הערים באותן כרזות ענק שממון ישראל מתכלה עליהם. האם יגעתם במאמץ הזה! האם יגעתם בכל מאבק אחר! האם מלבד ביקורת שציניות ושנאה בוקעות ממנה — הייתם מוכנים לעשות משהו! איפה אתם כשכאן, באגודת ישראל, יגעים יומם־ולילה להשיג משהו, להציל מה שניתן, להקל מה שניתן להקל! למה אתם יושבים באותו זמן כמו באיזה מארב, להמתין ולחכות לכשלון כדי שתוכלו להריע אחר־כך בראש־כל־חוצות על ה״מכשלה״ מה אתם מוכנים מראש עם המסקנה השלילית, לו גם ישיגו במשא־ומתן המייגע ומורט־העצבים את מלכות־ התורה עלי אדמת ארץ־ישראל!

וכיום, נתרחבו האפשרויות, נוצרו ״מודלים״ חדשים של פגיעה וקליעת־חצים. אמנם, האמצעים הישנים לא יצאו מכלל שימוש, הקירות ממשיכים לסבול באלם ובדומיה כל פלסתר שמדביקים עליהם. אילו רק יכלו לדבר!... אבל, עולם חדש בא, טכניקות חדישות נוצרו — הטלוויזיה! ואף אליה הולכים, כדי להכפיש בעפר את כבודה של אגודת ישראל ולספר למאות אלפי מאזינים וצופים, כי אגודת ישראל בגד בגדה! היא ״הפקירה״ את הבנות לגיוס!...

בקלות כזו רצים לטלוויזיה! אנשים שאגודת ישראל אינה מספיק עקבית בשבילם, אינה מספיק חרדית עבורם, ממש אצים לשם, לא לשום מטרה חיובית, לא כדי לתרום הסברה חיובית לעניו התורה, אלא כדי לנגח את אגודת ישראל, כדי להראות למאות אלפים שאפילו בימים כאלה שבהם עומדת היהדות החרדית כולה מול התקפות־זעם קשות ביותר, מוכנים אנשים אלה להרוס מבפנים, לקעקע יסודות, לנתוץ ולשבור. הכל כדי לספק את יצר־ההרס המפעפע כארס!

״למה אתם שותקים״?! — מתפרצים אלינו אנשים מתון השורות, יהודים יגעים בתורה ועמלים בעבודה, יהודים שאינם מוכנים בשום אופן לתפוס כי גם על הענין הזה, ענין קדוש זה שגדולי ישראל מני־אז נוצר אותו מפח־ נפש ששמו גיוס בנות, — לא רגעו ולא שתקו, כתבו עליו בתמצית דם־לבם ולשדם את המלים הקשות והחריפות ביותר — שגם על ענין זה מנצחת הפוליטיקה, והדסטרוקטיבית ביותר, הבזויה ביותר, הצינית והארסית ביותר.

״למה אתם שותקים״, שואלים אלה ועוד רבים אחרים למה אינכם מגלים את המניעים שלהם, את הכוונות הנסתרות שלהם, את העובדה הבסיסית שלא איכפת להם בכלל שמגייסים בנות, שהם צריכים את עצם השערוריה, שהם צריכים עילות וסיבות כדי להשמיץ את אגודת ישראל, דבר שהוא להם לחם־חוקי האינכם זוכרים מה היה, כשמילאו את הארץ כולה בזעקת־שבר על ״גזירת־גיוס״ נגד 800 בנות דוקא לאחר שגיוסן נדחה ביוזמתה הברוכה של אגודת ישראל, האינכם זוכרים את ׳הצום העולמי׳ שרק ממש ברגע האחרון בוטל, לאחר שגדולי ישראל בחו״ל נודעו מה היא האמת לאמתה ונזדעזעו ביותר על מה שמוכנים אנשים לעשות כדי לפרנס את יצר־הפרסום־והקלקול שלהם? למה אינכם מגלים זאת, למה אתם שותקים?״

למה אנחנו שותקים? — אנו שותקים מפני שכואב לדבר על כך הלב מיצר על הידרדרות שכזו, ואין הדעה פנויה בשעה שצריכים להשקיע כל מאמץ לעניו עצמו, ללכת ולהשיב דבר לחורפים אלה שלא נרתעים להטיל פגמים בשלוחי־ציבור שיומם ולילה מוקדש למאבק הזה, כשהכל יודעים שאינם עושים צעד בלא הדרכתם ועצתם של גדולי ישראל, אלה שכיוונו אותנו ללכת בזו הדרך, להשתתף בבחירות, להצטרף לקואליציה, לחתום על ההסכם שנחתם ולהיאבק כל הזמן על ביצועו והגשמתו, ולא להירתע מהמכשולים שנערמים בדרך, מן ה״מקלות״ שתוקעים בגלגלים כדי להכשילנו. איך אפשר בשעה שצריכים לעמוד מול גל פרוע של הסתה חילונית — לענות ולא לשתוק כנגד מכרסמים מבפנים ?


אין זה ויכוח. כל אלה שגדלותם כגודל של כרתים, וכוחם בסלסול מליצות״זוועה מלאכותיות, נפרדים מאתנו תמיד. גדולי ישראל מצווים ללכת לבחירות, ואילו הם ״מבינים יותר״ ואינם הולכים. ניחא בכך לאלה שגדוליהם מחזיקים בשיטה זו. אך מה יאמרו אלה שקוראים ״רבותינו״ לגדולינו שציוונו לאחת בנשק זה של הליכה לבחירות ואינם מקיימים? מה עוד זכותם לבוא ולומר דיעות, לבוא ולהתערב, לבוא ולמתוח ביקורת קטלנית! היכן למדו מין מוסר כפול זה ?

״לפני הבחירות שמענו את הדברים הנוקבים על החובה לבוא לעזרת ה׳ בגיבורים, וכו', ולהצביע לרשימתה של אגודת ישראל ושמענו אז איך צריך ללכת לקדש שם שמים בהצבעה ג׳. היום באים כאלה שזילזלו בכך, אס בריש־גלי ואם בצינעא, ובצחוק מתגלגל משמיעים דברי לעג או ״דברי מחאה״, אף שהושג ההישג, אף שמוצה המהלך שעליו צווינו בעניו גיוס הבנות ונעשה הסכם לבטל את קלקלת ״וועדות הפטור״ שעל קיומן גם הם ידעו לזעוק, ועכשיו נדמה כאילו בוכים הם על ביטולן. אולי מפני שבתיקון הדבר ייצר להם, יופסד להם. והרושם הוא שהכינו מראש נוסחאות, שבמקרה ונצליח — יזעקו שזה סתם קלקול, שזה מרע את המצב שהיה לפני־כן, ואם, חלילה־וחס ניכשל — בוודאי לא יהיה גבול לצהלתם.

והצהלה הזו היא שמכאיבה ופוצעת. ככלות־הכל, מה כאן עומד להצלחה או, חלילה, לכשלון? מניות בבורסה? רכישת נכסים? הלא על כף המאזנים עומד ענין שעליו כולנו כואבים, כולנו שואפים לתיקונו, וכאן כאילו צופים בעיסקת־הימורים, מחכים לרגע שבו יוכלו לפצוח בשאגות־הידד ליצר ההרסני שינצח, חלילה־וחס!

ולכן, לא ויכוח יש לנו כאן. אין לנו אפילו צורך להתווכח אתם, מפני שמתחילתו של המהלך דרכינו נפרדות. אנו עושים ברצינות דרכנו לקלפי, מפני שכך מצווים עלינו גדולי ישראל, כדי למצות את הכוח הצבור בנו לתקן תיקונים ולהשיג ביצור יסודות לקיומה של יהדות־תורה בארץ אבותינו. מי שלא הולך בדרך זו מתחילתה, נשללת זכותו מכל וכל לומר דברים מהלכים, שאין להם חלק ונחלה בכך.

אולי רק כלפי עצמנו צריכים הדברים להיאמר: די ומספיק להקדיש תשומת־לב כלשהי לאותה ״ביקורת״ שנראית יותר ויותר כבידור. שליחינו הפועלים בעצת, בהדרכת ובהוראת גדולי ישראל, אמונים עלינו. ״שלוחי דרבנן״ המה, ו״כח המשלח״ פועם בהם. עושים שליחותם במסירות ובנאמנות. מי שוויתרו על משרות שרים שהוגשו להם על טס־של־כסף, בשמעם לדבר גדולי ומאורי הדור, מובטחים שהם עושים שליחותם באמונה.

ט׳ תמוז תשל״ח